יש סיפורים דומים בין השומרים.
סיפורים על איך מידי פעם, מישהו נכנס לקניון ומביא לו קפה בדרך שלהם החוצה.
סיפורים דומים גם על הפעם ההיא שכמעט היה ….
סיפורים על רועי וניר, הבוסים, ואיך הם הזמינו אותם להצטרף לצוות, ואיך הם דואגים להם ונותנים להם את המשמרות שהם מבקשים, איך כולם מרגישים פה שיש גב מלמעלה.
וגם, יחי ההבדל הקטן.
מימון נמצא פה עשרים שנה, ויש לו עמדה קבועה. שלו. הוא כבר מכיר את כל הספקים, והם אותו.
עאבדי דווקא אוהב הכי הרבה את המשמרת של חילוף שערים. ככה הוא מסתובב, פוגש את כולם, נותן להם הפסקה של חצי שעה, ועובר הלאה. הוא גם מעדיף כשעמוס יחסית.
אבוהיי אוהב ששקט בקניון, וסאלח מבסוט מכל העמדות. אומר שמבחינתו אין הבדל.
פנחס אוהב חניונים, באוויר הפתוח.
אנחנו מדברים על האיכויות שהם מביאים לעבודה, על הכישורים שהם נדרשים לתרגל.
סבלנות, וקור רוח, אומרים כולם. הרבה הרבה קור רוח.
לא לקחת את זה אישית כשמתעצבנים, כשמגלגלים עיניים, כשלא רוצים להיבדק, כמורידים מסכה ברגע שעוברים את השער.
לדבר רגוע, מקצועי, לדבר בנועם, להגיד גברתי ואדוני, בבקשה ותודה, גם כשמי שמולך כבר צועק ומקלל. אם צריך, לקרוא לעזרה בקשר.
הם פתאום כולם גיבורים, אבירים. נסיכים.
יש בהם אדיבות ציבורית שכמעט נעלמה מן העולם (שלי).