היום הראשון שלי בקניון היה מתיש.
מלא גירויים, צבעים, צלילים, מסכים מרצדים, ריחות, שפע של מנגנונים שנועדו להסיח לך את הדעת, למשוך אותך אליהם, להביט, לגעת, לדגום, לרכוש. אוויר ממוחזר, מקופסת שימורים. מזגן חזק מדי. רצפה מבריקה מאוד. אנשים זזים לאט מאוד בקניון. ורק אני מזפזפת ביניהם, בדרכי משער אחד לשני.
עוד אין לי תחושה של התמצאות במרחב, אבל אני מסמנת לי לזכור את הרגע העתידי - עוד שבועיים, עוד חודשיים? - בו ארגיש שאני מתמצאת בקניון כמו במקום עבודה מוכר. במבנה שלו, בשערים שכולם נושאים שמות של פרחים. האם נרקיס יושב מול רקפת או מול יסמין? יש בכלל שער יסמין?
הקניון מתיש!
אבל אנשי האבטחה והשמירה קיבלו אותי כל כך יפה וריככו את התשישות.
כאילו כל המסע הארוך של למצוא חברת שמירה, או מוסד עם שמירה היה חייב להסתיים פה. פה, דווקא בקניון, מתייחסים אליי כמו נסיכה. אין בעיה, הם אומרים. בטח, מיד נדאג לזה! כן, בטח, רק תגידי מתי תרצי.
והמבוכה של ההתחלה.
שלום, אני אדוה. סיפרו לך קצת למה אני כאן?
כמה זמן אתה שומר פה?
יש לך עמדה אהובה במיוחד?
רוב האנשים שנכנסים לקניון אדיבים כלפיך?
הופתעתי לגלות שכן. ראיתי במו עיניי, איך אומרים תודה, תודה רבה, שיהיה יום טוב, להתראות, שבת שלום, לילה טוב.
יש לי עוד הרבה מאוד שאלות.
מזכירה לעצמי, שרק התחלנו.
יוצאת מותשת (מריבוי הגירויים) אך ערנית מסקרנות.