אני שואלת אותם על עייפות, על שעמום.
אבל זה לא מטריד אותם. זה לא נראה שזה בכלל מעסיק אותם הרבה.
אני שואלת אותם על המשפחות שלהם, על איפה הם גרים, על מה הם עשו קודם לכן.
איציק היה בעל בית קפה מפורסם בירושלים (אבל אני צעירה מידי בשביל להכיר, הוא אומר לי).
סאלח קונדיטור לשעבר.
אבוהי עבד במפעל של טבע.
פנחס גדל באיטליה, ומאיר גר עם אחיו שעובד במחשבים.
והם שואלים אותי.
לא, אני גרה בתל אביב.
לא בזוגיות, עוד אין ילדים.
כן, אני אוהבת להקשיב לאנשים, זה דווקא לא מעייף אותי.
אני עושה כל מיני סוגים של מופעים. לפעמים כאלה על במה, לפעמים כאלה ברחוב או במקומות לא שגרתיים. כל פרוייקט שלי הוא משהו קצת אחר.
כן, קשה להיות עצמאית בעיקר בגלל חוסר הוודאות. וגם יש תקופות פתאום עם הרבה עבודה, ואז תקופות בלי כלום. זה מטלטל.
דווקא עבדתי הרבה בתקופת הקורונה, הייתי ברת מזל.
ואז יש לנו רגעים של שקט.
לרגע אין מבקרים שעוברים דרך השערים, אין תנועה של רכבים.
אפשר לשמוע ציוץ או שניים של ציפורים ולהסתכל על השמיים, או על הרצפה.
ושנינו יושבים בשקט. נחים.
ואני מתבוננת.
רואה נשים בהריון או עם תינוקות בעגלה נכנסות בלי לעבור את גלי המתכות. רק עם הצגת תעודה מזהה.
רואה אנשי ביטחון שונים נכנסים בהצגת תעודה.
רואה ילדים מגיעים אחרי בית הספר.
רואה מישהו מתעצבן כי לא מכניסים אותו בלי מסכה.
רואה זוגות מבוגרים עוברים לאט, וגברים באמצע שיחות טלפון עוברים מהר.
רואה את אותם אנשים שנכנסים גם יוצאים, עם שקיות, עם קפה קר.
רואה את המוכרות מתחילות להוציא שקיות זבל גדושות בעיקר בחומרי אריזה שונים.
רואה לקוחות אחרונים יוצאים, מותשים. מופתעים מהשמש.
רואה את האחמ"ש בא לברר עד מתי השומר עובד.
רואה את בעל העסק עוזב ונותן לשומר כיף על הכתף.
רואה רכבים אחרונים יוצאים ממקומות חנייה.
רואה בחורות צעירות צועדות לאוטובוסים.
רואה קניון מתרוקן.
רואה אותם עולים במסדרון ההנהלה, נכנסים למשרד של ניר, אומרים לילה טוב.
רואה את המנקים עושים מחול של לילה.